שאני התם שאין הארס עדיין בעולם

Acts of Damage – Establishing a חיוב for היזק

ב"ק דף ט:, יט:, כב., נו., נט: - ב"מ דף לו., לו: - ב"ב דף כו.

Background

Part One - ב"ק דף ט:

A tied שור or a covered pit given to a חרש, שוטה or קטן, that gets untied or uncovered and causes damage, is still the responsibility of the original owner. This is because it should be expected that the שור will eventually get itself untied, and the pit will eventually end up uncovered.

רש"י writes that therefore even if the untying or uncovering is done by the חרש (which is not something that should be expected), the original owner would nevertheless be חייב. This assertion appears to be independent of the מחלוקת regardingתחילתו בפשיעה וסופו באונס.

Part Two - ב"מ דף לו., לו:

תוס' establishes that the מחלוקת whether תחילתו בפשיעה וסופו באונס is חייב or פטור, is only a disagreement in a case like צריפא דאורבני where the אונס can be attributed to having been caused by the פשיעה.

In the case of "פשה בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה", אביי writes "אפילו למ'ד פטור הכא חייב מ'ט דאמרינן הבלא דאגמא קטלה".

תוס' explains the difference in halacha between the cases of צריפא דאורבני and יצאת לאגם (according to the מן דאמר of תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור) by saying "דהתם בצריפא דאורבני לא היה האונס ראוי להיות נארע עד שבאו גנבים אבל הכא איגלאי מילתא שאותו הבל ואותו מקום היה מסוכן יותר להמית בהמה זו".

This explanation is understood by the בית אהרן to mean "שגם עתה שהטמינה בצריפא אין אונס דגנבי ראוי לבוא יותר מאילו לא פשע והיה מטמינה בקרקע אבל הכא דההבל מסוכן ואם כן הפשיעה הוי סבת מיתתה וכו"ע מחייבי".

Part Three - ב"ק דף יט:, ב"ב דף כו.

תוס' writes that one who attaches an object to a chicken is חייב משום אשו for damages caused by the chicken swinging the object. This is compared to a case of anאבנו וסכינו ומשאו that was placed on a roof and then blown off by a רוח מצויה, which is also חייב.

The case of "נפצי כיתנא ואזלה רקתא (מה שמנערין מן הפשתן) ומזקא אינשי" is פטור because it is being blown by the wind. תוס' and the רשב"א explain that this is different from the case of אבנו וסכינו ומשאו because the רקתא is only damaging through the force of the wind, while by אבנו וסכינו ומשאו the weight of the אבן or the sharpness of the knife itself is causing damage.

Part Four - ב"ק דף כב.

ריש לקיש says that the חיוב of השולח את הבערה is משום ממונו, while רב יוחנן maintains it is משום חציו.

According to ריש לקיש, the owner of a כלב that finds a חררה and places it on a גדיש is only חייב on the מקום גחלת because the fire is not his ממון. Similarly, the owner of a גמל whose load of פשתן brushes into a storefront and is ignited by the storeowner’s candle, is only responsible for items directly contacted by the burning פשתן.

Problem 1

Why is רש"י assuming that even according to the position of תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור the original owner would be חייב for the חרש untying or uncovering the שור or בור?

Problem 2

The explanation of the בית אהרן of “אין אונס דגנבי ראוי לבוא יותר מאילו לא פשע”, doesn’t seem to adequately reflect the statement of “לא היה האונס ראוי להיות נארע עד שבאו גנבים” made by תוס'.

Problem 3

Why isn’t the chicken’s swinging of the object considered to be the force causing the damage just as the wind is what is causing the damage by the רקתא?

This question is asked by the גידולי שמואל who writes"סבר שם תוס' אם קשר אדם דליל בתרנגול והזיק התרנגול בצרורות בזה שזרק הדליל שניהם חייבין בעל תרנגול חייב על צרורות ובעל הדליל חייב משום אש... והרי שם הדליל גם כן אינו מזיק מחמת עצמו אלא בכח התרנגול שזרקו עשהו למזיק".

Problem 4

Why are the owner’s of the גמל and כלב only חייב for direct damage done by the burning פשתן and גחלת when in ב"ק דף נט עמוד ב we say "המביא את העצים חייב".

Solution

The question from "המביא את העצים חייב", may only present a problem for the בעל הגמל's act of loading and bringing the גמל.

Since in both the case of המביא את העצים and that of גמל טעון פשתן the רש"י onדף כב עמוד א learns the אש which is actually being מזיק is not owned by the one who fueled the fire, one could propose that not removing the גמל or the עצים would not be reason to be חייב, and the only potential חיוב would remain in the initial placement of the wood or loaded גמל.

Limiting the question as such one can perhaps explain the case of גמל טעון פשתן on דף כב עמוד א to be talking in a normal scenario where the חנווני's candle may have been unlit at the time the גמל was being loaded, and similar to the תוס' ד"ה "אילימא" on דף נו עמוד א writing "דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם" there would be no חיוב ממון for the בעל הגמל on the חנווני's fire.

One can perhaps answer the question of the גידולי שמואל by using the same split of "שאני התם שאין הארס עדיין בעולם", to distinguish between the cases of רקתא and דליל.

Since in the case of דליל the תרנגול was already in existence at the time of the persons action, and all the factors necessary for the היזק were present, one would be חייב for attaching the דליל to the chicken.

This idea of something שאין עדיין בעולם being different can perhaps also be the explanation behind the חידוש of the תוס' ד"ה "אין רצוני" of "אבל הכא איגלאי מילתא שאותו הבל ואותו מקום היה מסוכן יותר להמית בהמה זו", and more accurately fit his statement of "דהתם בצריפא דאורבני לא היה האונס ראוי להיות נארע עד שבאו גנבים".

By using the difference expressed in תוס' and explaining that the case of התירו חרש is comparable to that of יצאת לאגם, one could maintain רש"י's halacha of "ואפילו התירו חרש חייב בעל השור" to be true even within the position of תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור.

In this approach one would be required to explain that the גמרא of נפרצה בלילה saying "הניחה למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור" is offering as a possible דוחק that the split of תוס' between צריפא דאורבני and יצאת לאגם is either untrue, or not applicable in this case.